Publicitad D▼
⇨ definición de דבש (Wikipedia)
Publicidad ▼
Publicidad ▼
דבש (n. m.)
honey (en)[ClasseHyper.]
nourriture liée au judaïsme (fr)[ClasseParExt.]
cyclamate; sweetening; sweetener (en)[Classe]
ruche (fr)[DomainDescrip.]
gastronomy (en)[Domaine]
Honey (en)[Domaine]
Wikipedia
דבש הוא נוזל סמיך, דביק ומתוק, המופק מצוף פרחים על ידי הפועלות של דבורת הדבש (Apis mellifera) ומשמש כמקור מזון עבורן ועבור זחליהן. לדבש מגוון שימושים נרחב: כמזון בפני עצמו או כמרכיב במאכלים רבים, כחומר משמר, וכן כתכשיר או מרכיב של תכשירים ברפואה ובקוסמטיקה.
תוכן עניינים |
המילה דבש מופיעה בתנ"ך 54 פעמים, 21 פעמים מתוכן בביטוי המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש". מהעדר הוכחה לגידול דבורים בארץ ישראל בתקופת המקרא וכן מההקשר שבו מופיעה המילה הסיקו חכמי התלמוד, חז"ל ובעקבותיהם המפרשים המסורתיים כי המילה דבש מתארת מיץ פירות מתוק (רש"י: " כל מתיקת פרי קרוי דבש"), וליתר דיוק מיץ מתמרים, בשל ההקשר של המילה בתיאור שבעת המינים ""אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ"" (דברים ח', ח). בדומה, בערבית של ימינו دِبْس (דִבְּשׂ) הוא נוזל צמיג בריכוז גבוה של סוכר המופק מפירות דוגמת ענבים או חרובים. רק במקום אחד בתנ"ך ברור שהכוונה לדבש דבורים: " וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ." (ספר שופטים, יד, ח), ובמקום נוסף ייתכן כי מדובר בדבש דבורים: "וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (ספר שמואל, יד, כז).
עם חלוף הזמן רק דבש הדבורים נותר עם השם דבש. המילה דבש במובנה הנוכחי של המילה בעברית קיימת בצורות שונות בשפות השמיות: באכדית: דישׁפוּ, בארמית סורית: דִבְּשָׁא, ובגעז: דֶבְּס. דבש התמרים מכונה כיום סילאן, והוא מוגדר כסירופ – מיץ תמרים מרוכז, שמופק על ידי בישול התמרים וסחיטתם.
אפשר לומר בבטחה כי הדבש קדם לאדם, משום שנתגלו מאובנים של דבורת הדבש אשר מתוארכים לתקופה של לפני 150 מיליון שנה.
האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. ישנן עדויות שעוד בתקופה הנאוליתית השתמש האדם בדבש ומוצריו. הדבש התגלה בנפרד על ידי תרבויות שלא היה ביניהן כל קשר, כגון השומרים מצד אחד ותושבי אמריקה הקדומים מצד שני.
בתחריט קיר מלפני כ-15,000 שנה בזימבבואה נראה אדם המשתמש בעשן לשם "שוד" דבש מתוך נחיל פרא. בציור קיר המתוארך לאלף ה-7 לפנה"ס המצוי ב"מערת העכביש" (cueva de la araña) שליד ולנסיה בספרד, נראית דמות נשית רודה דבש כשהיא מוקפת בדבורים.
העדות הכתובה הראשונה לשימוש בדבש במצרים העתיקה היא מכתובת מהאלף השלישי לפנה"ס במקדש השמש שבאבוסיר. נציב שוּח ממאר, שַמַש־רֵיש־אצר, מספר שהנהיג גידול דבורים לשם רדיית דבש ודונג.
בקברי פרעונים נמצאו תחריטי קיר של אנשים רודים דבש. כך למשל בקברו של פַּא־בּוּ־סָא (660–625 לפנה”ס), המצוי בתבאי (נוא אמון), ניתן לראות תחריט של אדם רודה דבש מכוורות חרוטיות, הדומות לכוורות שבהן משתמשים שבטים באפריקה עד היום.
בציורים, בתחריטי קיר שונים ועל האובליסקים נמצאו ציורי דבורים, כוורות ורדיית דבש. ציורים אלה מעידים על הידע שהיה למצרים הקדמונים בנושא הדבורים והדבש. הדבש שימש כתוסף מתוק לרוב המזונות, והיה המרכיב הפופולרי ביותר בתרופות שרקחו המצרים - הוא מוזכר כ-500 פעם ב-900 התרופות שמתכונן מצוי בידינו כיום. ניתן לראות את החשיבות של הדבש בתרבות המצרית בכך שהיה לו קשר משמעותי ללידה (אכילת דבש סיפקה לגבר ולאישה אנרגיה ופוריות הנדרשות על מנת להרות ילד), ולמוות (הדבש היה רכיב חשוב בייצור נוזל החניטה).
המצרים העריכו את הדבש כל־כך עד שהעלו אותו באופן קבוע כמנחה לאלוהיהם, נהגו להאכיל בו חיות קדושות (על פי הדת המצרית), או שנתנו אותו כמתנה לפקידים רמי־דרג. הדבש שימש אצל המצרים הקדמוניים כאמצעי תשלום; כך, למשל, נמצא בספר החשבונות של סתי הראשון (1314–1292 לפנה"ס) כי 110 כדי דבש הם שווי ערך לחמור או לשור.
במאה ה-19 מצאו ארכאולוגים שחפרו במצרים כד גדול של דבש. הם פתחו אותו וטעמו ממנו; טעם הדבש היה מושלם אף שהיה בן אלפי שנים. מאז נמצאו כדי דבש ליד כמה מקברי הפרעונים. הצבת הדבש ליד החנוט נועדה לתחיית המתים, על מנת שכאשר יקום המת לתחייה, יעמוד לרשותו המאכל הטבעי המשובח ביותר. הדבש העתיק ביותר המצוי בידנו מוצג כיום במוזיאון החקלאי בדוקי שבמצרים בתוך שני כדי דבש שמקורם בממלכה החדשה (בערך 1400 לפנה"ס).
כתובות בכתב היתדות מזכירות את הדבורה ואת הדבש. אצל עמי מסופוטמיה נהוג היה לשפוך דבש על מפתן הבתים ועל אבני הנצחה, וכן לשפוך יין ודבש על בריחים של מבנים מקודשים. בלוחות חרס מבבל מופיעים מתכונים למרקחות רפואיות המכילות דבש.
כתבי הקודש ההודיים, הוודות, מזכירים את הדבורה והדבש. למשל, בריג ודה (1:90:6-8), שנכתב כנראה סביב שנת 1500 לפנה"ס, כתוב כך:
תן לכל רוח נושבת לנטוף דבש, תן לנהרות ולפלגים ליצור דבש, תן לכל תרופותינו להפוך לדבש. תן לשחר ולערב שיהיו מלאי דבש. תן לחלקיקים הכהים שיומרו לדבש. המזין אותנו, שמים אלה מעל שיתמלאו דבש. תן לעצינו להיות דבש. תן לשמש להיות דבש. תן לפרותינו לתת דבש. |
||
בסנסקריט קרוי הדבש Madhu. גם בשפות הודו-אירופיות נקרא הדבש בשם דומה. ביוונית, למשל, קרוי הדבש Methu, ובשפה האנגלו-סקסונית Medu. שמה של הדבורה בסנסקריט נגזר מהדבש: Madhu-va (זבוב הדבש) או Madhu-pa (שותה הדבש). הירח קרוי בסנסקריט "נותן הדבש" (Madhu-kara), בשל האמונה כי מקורו של הדבש בירח.
האלים החשובים בדת ההינדואיזם נקשרו לדבורים ולדבש; כך למשל, האל וישנו מיוצג כדבורה כחולה יושבת בתוך פרח לוטוס, והאל שיווה מתואר כמשולש שעליו יושבת דבורה.
דבורת הדבש והפוטנציאל הגלום במוצריה היו ידועים היטב ביוון העתיקה. היוונים אפו עוגות דבש ועוגות גבינה ודבש, והעלו דבש ועוגות דבש כמנחה לרוחות המתים וכהוקרה לאליליהם, כיוון שהאמינו שהדבש הוא חלק מהתזונה הבסיסית של האלים.
על פי המיתולוגיה היוונית, זאוס (מלך האלים) ניזון מדבש מלכות בילדותו. המשורר היווני הומרוס כינה את זאוס "אֶסֶנֶס", שפירושו מלך הדבורים. היוונים תארו את מזון האלים המכיל דבש "אַמְבְּרוֹסְיָה" כמוצר מזון מתוק פי תשעה מדבש.
המיתולוגיה היוונית מתארת את ארוס אל האהבה בצורה סותרת – גם כגונב דבש וגם כמגן הדבורים, וכן שהיה נוהג לטבול את חציו בדבש לפני שירה אותם ללבות האוהבים. אלת הירח ארטמיס צוירה לעתים כדבורת דבש. האלה הייתה פטרונית העיר אפסוס שבאסיה הקטנה, ולכן הוטבעה דמות דבורה על מטבעות העיר.
היוונים הקדמונים התייחסו אל הדבש לא רק כמקור למזון אלא גם כמקור רב ערך לתרופות. בנוסף, היוונים היו כנראה הראשונים לייצר את המשקה האלכוהולי העשוי מדבש והידוע כ"יין דבש" (תמד), וקראו לו "נקטר האלים".
היפוקרטס ("אבי הרפואה") היה טבעוני וניזון מדבש. הוא קידם את הרעיון שהדבש מקל על תחלואים מסוימים. הפילוסוף אריסטו טען כי אכילת דבש היא המפתח לחיים בריאים וארוכים. ההיסטוריון פלוטארכוס כינה את הדבש "רוק הכוכבים" (Salivia Sidernum).
הרומאים ירשו את המיתולוגיה ואת האהבה לדבש ומוצריו מהיוונים. כמו היוונים, גם הרומאים נהגו להעלות מנחות דבש לאליליהם ולהשתמש שימוש נרחב בדבש בבישול ובאפייה. גם אצל הרומאים היה הדבש קשור לאהבה, והם האמינו כי אישה שתאכיל את בעלה בדבש תרכוש את לבו.
הרומאים אימצו את אומנות הריפוי באמצעות מוצרי הדבורה. מימרה רומאית ממליצה למשוח בשמן את איבריו החיצוניים של האדם, ובדבש את איבריו הפנימיים. הסופר הרומאי בן המאה הראשונה פליניוס הזקן המליץ לשתות כוס דבש מדי יום – כדרך לנקות את הגוף ולשמור על הבריאות. אחת המרקחות שמזכיר פליניוס בספריו כללה דבש ודבורים טחונות כתרופה כנגד אבנים בכליות. בתי ספר לרפואה מבוססת דבש הוקמו ברחבי האימפריה הרומית, ובכך הובטח שמקצוע רדיית דבש פרח בשטחים הנרחבים שעליהם השתלטו הרומאים.
מוחמד נביא האסלאם ראה בדבש מקור לתזונה ומוצר בריאותי כאחד. קיימת אמרה המיוחסת לנביא מוחמד: "הדבש הוא תרופה לכל מחלות הגוף והקוראן לרפואת הנפש; לכן קח את שניהם: את הקוראן ואת הדבש." בקוראן ישנן שתי סוּרוֹת (פרקים) העוסקות האחת בדבורה והשנייה בדבש.
בעולם הערבי נהגו התושבים לרדות דבש מנחילים טבעיים או לגדל דבורים בכוורות בצורת גליל עשויות מחימר.
בערבית מוכר הפתגם "יוֹם עַסַל, יוֹם בַּסַל", כלומר "יום דבש, יום בצל", שמשמעותו – פעם המצב טוב (דבש) ופעם רע (בצל).
המודעות לענף הדבורים ולמוצריהם בולטת במדינות מרכז אירופה במאות השנים האחרונות.
בבריטניה היה ענף הדבוראות אחד ממקצועות החקלאות העתיקים, וכשהגיעו הפניקים לבריטניה הם העניקו לה את הכינוי "אי הדבש". תעשיית הדבש בבריטניה ידועה מאז באיכותה ובהיקפה הגדול.
הדבורה והדבש מוזכרים בכתובים של המאיה ושל האצטקים. כאשר כבשו הספרדים את מרכז אמריקה ואת מקסיקו הם מצאו שם תעשייה רחבה מאוד של דבש ומוצרי דבורה אחרים. כנראה שגם האינדיאנים באזורים שבהם שוכנות כיום קנדה וארצות הברית רדו דבש מנחילי דבורים בטבע.
הדבורים שהכירו תושבי אמריקה הקדומים היו מהסוגים Melipona ו-Trigona, דבורים נטולות עוקץ שתפוקת הדבש שלהן נמוכה מזו של דבורת הדבש האירופית (Apis mellifera). הדבורה האירופית הובאה לאמריקה על ידי המתיישבים מאירופה: בשנת 1638 למדינות ניו אינגלנד, ב-1780 למדינת ניו יורק וב-1793 לקנטקי; כיום זוהי יצרנית הדבש הנפוצה ברחבי אמריקה הצפונית.
במסורת היהודית, הדבורה טמאה (כלומר אסורה באכילה), אך דבשה טהור. הסיבה: הדבש אינו נוצר בגוף הדבורה כמו חלב לדוגמה, אלא הוא צוף פרחים שעובד עיבוד בגופה ובכוורת. לפי ההלכה, זפק הדבורה הוא "מחסן זמני" לדבש בין הפרח לכוורת.
עם זאת, כיום ידוע כי הדבורה מכניסה אנזים מתוך גופה אל הדבש. הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך, ואוגרת אותו בזפק המצוי במרכז גופה, מכונה גם "קיבת דבש". התהליך שבו הופך הצוף לדבש מתחיל כבר בזמן מעוף הדבורה, כאשר האנזים אינוורטאז מופרש מבלוטות הראש שלה ומפרק את הדו-סוכר סוכרוז לשני חד-סוכרים: פרוקטוז וגלוקוז. אולם, נראה שהדבש בכל זאת ראוי לאכילת שומרי כשרות, מפני שכמות החומר זעומה והיא בטלה בשישים, או מפני שהאנזים נחשב כהפרשה בלבד שאין בה צורך כעת, אחרי גמר תהליך ייצור הדבש, ולכן אינו אסור באכילה.[1]
פרט לערכו התזונתי, הדבש שימש כאמצעי חירום לטיפול נפשי למי שנתקף ב"בולמוס": "מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם" (מסכת יומא, פ"ג, ע"ב).
הרמב"ם מייעץ לנהוג בזהירות בדבש: "הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק רביעי, הלכה יב).
בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ, ישבו בארץ ישראל החִתים (1330 לפנה”ס), שהכירו היטב את עולם הדבוראות. באוסף החוקים החִתי מאותה התקופה ישנם סעיפים הדנים בעונש שיש להטיל על גנבי דבורים. על פי החוק החִתי, נחיל דבורים היה שווה בערכו לכבשה (הדבש היה שווה פחות).
ערך מורחב – דבש בארץ ישראל בתקופת הברזל |
כאמור, חלק נכבד מאזכורי הדבש במקרא, דוגמת ההתייחסות ל"ארץ זבת חלב ודבש" או לאיסור על הקטרת דבש על המזבח (ויקרא, ב, יא) קשורים דווקא לתמר, אך התנ"ך מתייחס גם לדבורים, לנחילי דבורים ולדבש דבורים.
האזכור הידוע ביותר לדבש קשור לסיפור שמשון: "וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָש." (שופטים, יד, ח-ט).
סיפור תנ"כי נוסף הקשור בדבש הוא סיפור מלחמת יונתן בפלשתים במכמש: "וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו" (שמואל א', יד, כה-כז).
הדבורה שהכירו בני ישראל הקדומים הייתה כנראה הדבורה הארצישראלית הפראית (Apis mellifera syriaca), שנהגה להתנחל בינות סלעים; לכך מוצאים סימוכין במספר מקומות במקרא: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" (דברים, לב, יג); "וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (תהילים, פא, יז). את הדבש היו רודים באופן חופשי מנחילי דבורים שבטבע: "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ" ( משלי, כה, טז).
אף שכפי הנראה לא היה קיים ענף דבוראות בין תושביה העברים של ארץ ישראל הקדומה, ניתן ללמוד ממספר מקורות כי לתושבי ארץ ישראל היה ידע בסיסי בחיי הדבורים ובטיפול בהן: "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶר תַּעֲשֶינָה הַדְּבֹרִים" ( דברים, א, מד). "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים-- דֹּעֲכוּ, כְּאֵשׁ קוֹצִים" (תהילים, קיח, יב). הפסוק האחרון מעיד כי תושבי ארץ ישראל הקדומה הכירו את השימוש בעשן להרגעת הדבורים בכוורת לפני הטיפול בה.
דבש, חמאה, סולת ושמן היו מוצרי מזון עיקריים בתזונת האדם: "כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו, ז, כב), "אַל-תְּמִתֵנוּ--כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ירמיהו, מא, ח). היות שהדבש היה מזון חשוב, היה המסחר בו נפוץ בתקופת המקרא. בתעודות מצריות עתיקות מצוין כי לאחר מות המלך יאשיהו (בערך 600 לפנה"ס) העלו מארץ ישראל מס למצרים: 823 כדי דבש. בספר יחזקאל מצוין: "יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, וָצֹרִי, נָתְנוּ, מַעֲרָבֵך" (יחזקאל, כז, יז). ואכן, הדבש היה ידוע כמוצר בעל ערך ואיכות גבוהים: "וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה" (יחזקאל, טז, יג).
קיימות עדויות מעטות על גידול דבורים ושימוש בדבש בתקופת בית שני.
לעומת תקופת המקרא, שבה לא היה ענף דבוראות, בתקופת המשנה והתלמוד הייתה הדבוראות ענף חקלאי מובהק. ניתן ללמוד על כך מתוך ספרות ההלכה שדנה בבעיות משפטיות הקשורות לגידול דבורים לדבש. כמה דוגמאות:
במשנה מופיעים דיונים על כשרות הכוורת והדבש שרודים ממנה. מהדיונים עולה כי ענף הדבוראות בתקופה ההיא היה ברמה גבוהה. במשנה, במסכת עוקצים פרק ג משניות י ויא נאמר:
כוורת דבורים--רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, חייב חטאת. וחכמים אומרין, אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, פטור. חלות דבש, מאימתיי מיטמאות משום משקה--בית שמאי אומרין, משיחרחר; בית הלל אומרין, משירסק. |
||
בעולם הערבי נהגו התושבים לרדות דבש מנחילים טבעיים או לגדל דבורים בכוורות עשויות מחימר בצורת גליל. הגאוגרף המוסלמי הירושלמי בן המאה העשירית מוקדסי מספר בכתביו על הפקת דבש מצוף פרחים באזור ירושלים, וכי חלת הדבש (בערבית "שַהַד") הייתה בין מוצרי היצוא של אזור ארץ ישראל.
רבי עובדיה מברטנורא ורבי משולם מוולטרה, שחיו בסוף המאה ה-15, מזכירים דבש דבורים שנמכר בשווקי ירושלים. בכתבים עות'מאניים מהמאה ה-16 מדובר על מיסוי על דבורים בכל רחבי ארץ ישראל.
בתחילת המאה ה-19 רוב הדבש היה נרדה מנחילי דבורים טבעיים ("עַסַל בַּרִי"). רק פלחים בודדים גידלו דבורים בכוורות גליליות מחימר או בכדי חרס. פלחים אלה היו רודים דבש פעם בשנה והיו נעזרים לשם כך בבעל מקצוע הקרוי "אַבּוּ נַחַל" שהיה מצויד בכד עישון, כפפות ומסכה. אותו "אבו נחל" היה מוציא את חלת הדבש בסכין מהכוורת ומעבירה לפלחים. אלה סחטו את חלת הדבש בידיים או בין שני קרשים. הדבש שנרדה בצורה זו לא היה מזוקק והכיל גם פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים.
הדבוראות המודרנית בארץ ישראל החלה כשהגיע לארץ המיסיונר הגרמני האב הנרי בַּלְדֶנְסְפֶרגֶר בשנת 1842, למוסד האנגליקני ליתומים שבהר ציון. כאן נולדו לו 5 בנים ובת. הבן הבכור פיליפ הוא שהכניס את ענף הדבוראות לארץ. פיליפ התמסר לגידול דבורים בכוורות שנהג להעביר ממקום למקום בהתאם לעונות הפריחה. בהיותם באזור נס ציונה התיידדו הדבוראים הגרמנים עם משה וראובן לרר שידעו לדבר גרמנית. כאשר ראו הגרמנים כי מצבה הכלכלי של משפחת לרר הורע, הציעו להם להיכנס לענף הדבוראות.
המיזם החל על פי הנחיות הדבוראים הגרמנים עם מאה כוורות. המוצר היה דבש טהור, אך כדי למכרו לערבים, שחשדו כי מדובר בתמיסת סוכר, היו הלררים מוכרחים להוסיף פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים. צאצאי המשפחה ממשיכים עד היום לעסוק בדבוראות. עד היום משמשת נס ציונה כאחד המרכזים הגדולים בארץ ישראל לגידול דבש.
בשנת 1911 הוקמה אגודת הדבוראים הראשונה, "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל". באגודה היו חברים 27 מגדלי דבורים.
מרכז נוסף של דבוראות התפתח בחדרה ביוזמתם של יהודים מעולי תימן, שנהגו לגדל דבורים בכדי חרס, כמקובל אצל הערבים. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 חל שינוי בדבוראות החדרתית כאשר עולה מצ'כיה בשם רוברט בלום, שהיה דבוראי במולדתו, החל לגדל זן דבורים קווקזי נוח יותר לטיפול. את הכוורות (בסגנון אמריקני) שנהג לבנות בעצמו, העמיד בלום בין חורשות עצי האקליפטוס ב"גבעת הדבורים" שבקצה המושבה. בשנות העשרים והשלושים החלו משפחות נוספות מחדרה לעסוק בדבוראות בשיטה שהנהיג.
מאז קום המדינה גדל הענף בצורה משמעותית. לארץ הובאה דבורת הדבש האיטלקית (Apis mellifera lingusta) הנחשבת לרגועה יותר ומניבה יותר מדבורת הדבש הארצישראלית. ענף הדבוראות הישראלי מאורגן תחת "ארגון מגדלי דבורים בישראל", המסונף ל-Apimondia, ארגון הגג הבינלאומי של הדבוראים. הארגון פועל לצד "המועצה לייצור ולשיווק דבש" – גוף ממשלתי המעניק רישוי לדבוראים, מפקח על טוהר תוצרתם ומנסה לווסת את כמות הדבש המיוצרת בארץ. גופים נוספים העוסקים בדבורת הדבש הם מחלקת ההדרכה לדבוראות במשרד החקלאות, לה גם כוורות ניסיוניות בצריפין, והמחלקה לחקר הדבורים במרכז טריוואקס בפקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית, רחובות.
בשנת 2005 היו בארץ כ-500 דבוראים וכ-90,000 כוורות שייצרו 3,600 טון דבש לשנה. המכוורת הגדולה ביותר בארץ מצויה בקיבוץ יד מרדכי ולה כ-3,000 כוורות.
בשנת 2004 החליט ארגון מגדלי הדבורים בישראל לשנות את שם המקצוע מ"כוורן" (שנשמע כמו קברן) ל"דבוראי". השם "דבוראי" מיוחס לנעמי שמר ואומץ בחום על ידי העוסקים בתחום.[2]
בגלל סיבות שונות, בהן תנופת עיור ותיעוש, חוסר כדאיות כלכלית, מחסור בכוח עבודה לקטיף ומשבר המים נעקרו עשרות אלפי דונמים של פרדסים. במקביל, עקב הרחבת כבישים נעקרו עצי אקליפטוס רבים. תהליך דומה עבר גם על צמחי הכותנה ופרחי הבר שהתמעטו. לכך התווספה העובדה שמחלקת הייעור של הקרן הקיימת מיעטה בנטיעת עצים בעלי פרחים והרבתה בנטיעת אורנים שאינם תורמים צוף או אבקה לדבורים.
הקטנת מספר הפרחים והעצים מהם יכולים הדבורים ללקט צוף גרם להקטנת כמות הדבש המופקת בישראל ובמקביל להקטנת מגוון הטעמים. בשנת 2009 קמה יוזמה חדשה בשם "נטיעות צופניות" (מהמילה צוף) המשותפת למגדלי הדבש ולקק"ל במטרה לנטוע עצים שיהוו מרעה לדבורים [3].
דבורות הדבש מכינות דבש לשתי מטרות. ראשית, כמזון לעצמן. דבורת הדבש ניזונה בדרך כלל מאבקת פרחים (פולן) ומצוף הפרחים, והדבש נשמר כמזון לדבורים לתקופה קרה שבה לא ניתן למצוא פרחים. שנית, כמזון לזחלים. הדבורים מאכילות את הזחלים הן במזון מלכות והן בדבש, כאשר הזחלים המיועדים להיות מלכות מוזנים במזון מלכות בלבד.
חומר הגלם ליצור הדבש הוא צוף הפרחים – הנֶקְטָר (Nectar). הוא מופרש בצמח מבלוטות באזורי הפריחה של הצמח הקרויים: צוּפָנִים. הצוף הטרי הוא נוזל מימי, שקוף ומתקתק. הרכבו הכימי תלוי במספר גורמים: סוג הצמח, תנאי מזג האוויר, סוג הקרקע והמיקום הגאוגרפי. מסוגים שונים של נקטר ייווצרו סוגים שונים של דבש.
הצוף מכיל: מים בריכוז שבין 60% ל-90% (בדרך כלל הדבורה לא תאסוף צוף שריכוז המים בו גבוה מ-85%), פחמימות בצורת סוכרים בריכוזים שונים, חומצות אורגניות שונות, וכן כמויות זעירות של ויטמינים, מינרלים, חומרי צבע (פִּיגמֶנְטִים) וחומרים אֲרוֹמָטִיים הנותנים לדבש את צבעו וריחו ומרכיבים כימיים נוספים שונים בהתאם לסוג הפרחים.
הצוף הוא בדרך כלל חומצי (pH שבין 2.7 ל-6.4), אך קיימים סוגי צוף בסיסיים (עד ל-9.1 pH). ברוב סוגי הצוף רוב הסוכרים הם חד־סוכרים: פרוקטוז (סוכר פירות), וגלוקוז (סוכר ענבים). בדרך כלל מצויים בצוף מעט דו־סוכרים: סוכרוז (הסוכר הלבן) ומלטוז (סוכר לֶתֶת).
מגוון הצמחים שמפרחיהם יונקות הדבורים צוף לדבש הוא נרחב למדי.
בארץ ישראל יש שתיים-שלוש עונות פריחה ולכן כמעט תמיד יש לדבורים פרחים כמקור לצוף. בישראל נוהגות הדבורים לאסוף צוף מפרחים של מעל למאה מינים שונים של צמחים. חלק מהצמחים הם צמחי תרבות כדוגמת ההדרים (שמהם מיוצר רוב הדבש בארץ) וחלקם צמחי בר כדוגמת קידה שעירה. להלן רשימה חלקית מאוד של צמחי הדבש של ארץ ישראל:
בארצות הברית מפיקים דבש מכ-300 סוגי צמחים. הפופולריים ביותר הם:
טל דבש הוא נוזל מתוק המופרש מכנימות. הכנימות נוהגות למצוץ את מוהל הצמחים ולהפריש את חלקו על העלים והפרחים של הצמח עליו הם מצויות, כשהוא מעורבב באנזימים שמקורם במערכת העיכול של החרק. התוצאה היא נוזל שתכולת הסוכרים בו גבוהה, הקרוי טל דבש או מָן. בהיעדר פריחה, כמו למשל במדינות שאקלימן קר, נוהגות הדבורים לאסוף את טל הדבש כתחליף לצוף. הדבש המופק מטל דבש, צבעו כהה וטעמו עז, והוא באיכות ירודה בהשוואה לדבש המופק מצוף. לדבש המיוצר מטל דבש שמקורו ביערות אורן יש ביקוש במקומות מסוימים באירופה ובטורקיה, בשל האמונה שלדבש זה תכונות מרפא.
איסוף הצוף מתבצע על ידי הדבורים מדי יום בתקופת הפריחה. איסוף הצוף מבוצע על ידי הדבורה העמלה בלבד. במשך גיחה אחת הנמשכת כחצי שעה, אוספת הדבורה צוף מ-50 עד 100 פרחים. הצוף נאסף מאותו סוג של פרחים. הדבורה "זוכרת" את מיקום הפריחה ממנה אספה צוף, והיא מסוגלת לשוב אליו. יותר מכך, הדבורה מסוגלת להעביר מידע זה לדבורים אחרות בכוורת באמצעות ריקוד מיוחד, המעביר מידע הן על הכיוון והן על המרחק של הפרחים מהכוורת.
הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך לתוך חלק בקיבתה הקרוי "קיבת הדבש". בקצה הפנימי של קיבת הדבש יש שסתום המונע מהצוף להמשיך במערכת העיכול של הדבורה. כמות הצוף שדבורה מביאה לכוורת בגיחה אחת נעה בין 40 מ"ג ל-70 מ"ג.
כבר במעופה מהפרחים לכוורת, מוסיפה הדבורה לצוף נוזל המופרש מבלוטות המצויות בקדמת הפה שלה, המכיל בעיקר אנזימים מפרקי סוכרים: אינוורטאז, דיאסטאז וגלוקוז אוקסידאז. הדבורה נוהגת לינוק את הצוף מקיבתה לחדקה כמה פעמים במשך המעוף על מנת לערבל אותו עם האנזימים. תהליך זה מתחיל את העיבוד של הצוף לדבש.
בהגיעה לכוורת מפרישה הדבורה את אגל הצוף לאחד התאים בחלת הדבש (העשויים משעווה שהדבורים מייצרות בעצמן) לשם עיבוד מאוחר יותר, או מעבירה אותו ישירות לדבורה פועלת אשר בולעת אותו אל קיבת הדבש שלה ומיד מפרישה אותו אל בין שתי לסתותיה, שם הוא נחשף לזרמי האוויר הנוצרים בגלל נפנוף כנפי הפועלות שבפתח הכוורת עד שהוא מתייבש ותכולת המים בו יורדת עד 10-20% מהחומר היבש. (בפתח כל כוורת עמלות כ-12 דבורים על הזרמת אוויר רצופה לכוורת, לשם שמירה על מזג אוויר קבוע וייבוש הצוף),
דבש מכיל בממוצע בין 17% ל-20% מים בעוד שבצוף המובא לכוורת ריכוז המים הוא בין 60% ל-90%. ריכוז המים בצוף קובע את כמות הדבש שתתקבל מהצוף. מ-4 ק"ג של צוף שבו ריכוז המים הוא 80% יתקבל בדרך כלל ק"ג של דבש. מעריכים כי ייצור ק"ג דבש אחד דורש עמל של יותר ממיליון מעופים של דבורים.
כשהדבש מוכן והתא מלא, חותמות הדבורים את פתח התא בשעווה שהן מייצרות. מטרת חתימת התא למנוע את קלקול הדבש הנוטה לספוח מים בהיותו חומר היגרוסקופי (כלומר סופח מים). הדבש נשמר גם בשל מי החמצן (H2O2) שנוצרים בדבש כתוצאה מפעולת האנזים גלוקוז אוקסידאז. מי החמצן, שהם חומר משמר בשל פעילותם האנטי בקטריאלית, נהרסים באוויר וחתימת התא בשעווה מונעת זאת. בתנאים אלה יכול הדבש להישמר זמן רב.
ערך מורחב – רדיית דבש |
את הדבש רודים כיום בעיקר בשיטות מכניות. תהליך הרדייה מורכב מהשלבים הבאים:
בתנאים מיטביים ניתן לרדות כ-30-40 ק"ג דבש מתא כוורת אחד בעונה. תנובת הדבש השנתית בישראל היא 3,600 טון ובעולם היא מוערכת בכ-800,000 טון.
ההרכב הכימי של צוף הפרחים קובע את סוג הדבש שייווצר בסופו של דבר. ככלל, ככל שצבעו של הדבש כהה יותר גם טעמו וריחו עזים יותר. יש סוגי דבש שמקורם בצוף של סוג אחד של פרחים (דבש מוֹנוֹפְלוֹרי), ויש סוגי דבש שמקורם בצוף של מספר פרחים (דבש פּוֹלִיפְלוֹרי). את הפרחים שהצוף מהם היווה מקור לדבש מסוים יודעים לזהות בשתי צורות:
סוג הצמחים שמצוף פרחיהם מופק דבש משתנה מאזור לאזור ומעונה לעונה. כאמור בישראל מפיקים דבש מלמעלה מ-100 סוגים של צמחים, ובארצות הברית מפיקים דבש מלמעלה מ-300 סוגים של צמחים. להלן הסוגים הידועים:
צורות שיווק הדבש
מוצרי דבש
אלה מוצרים שבהם הדבש משמש מרכיב עיקרי:
דבש שחייב באישור
הדבש | |||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
ערך תזונתי ל-100 גרם | |||||||||
מים | 20 ג' | ||||||||
קלוריות | 304 קק"ל | ||||||||
|
|||||||||
|
|||||||||
|
ההרכב הכימי של הדבש נחקר בצורה נרחבת ונמצאו בו מעל ל-180 מרכיבים כימיים. חלקם משותפים לכל סוגי הדבש וחלקם ייחודים לדבש מסוג מסוים. הנתונים בטבלה להלן מייצגים ערכים ממוצעים ונלקחו מתוך נתוני USDA (משרד החקלאות האמריקני).
ההרכב הכימי של הדבש | |
המרכיב | אחוז |
פרוקטוז (סוכר פירות) | 38.5 |
גלוקוז (סוכר ענבים) | 31.0 |
מים | 17.1 |
מלטוז (סוכר לֶתֶת) | 7.2 |
סוכרוז (סוכר לבן) | 1.5 |
טרי־סוכרים ופחמימות נוספות 1 | 4.2 |
מינרלים, ויטמינים2 ואנזימים3 | 0.5 |
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה ועדת תקינה לדבש שבה ישבו תשעה גופים ציבוריים. ביוני 1970 פורסם התקן הישראלי לדבש: ת"י 373 שעודכן מאז שלוש פעמים.
התקן קובע הן את צורת גידול הדבורים (למשל איך ומתי מותר להאכילן בסוכר), ובעיקר את התכולה הכימית של הדבש. לדוגמה: ריכוז המים שלא יעלה על 20%, חומציות הדבש שלא תעלה על 4.0 pH, ריכוז הסוכר הלבן (סוכרוז) שלא יעלה על 6%, שלא יהיה גלוקוז מסחרי בדבש ועוד. עמידה בתקן מבטיחה לצרכן מוצר איכותי. בנוסף לתקן מתבצע פיקוח על ייצור הדבש בארץ באמצעות "המועצה לייצור ולשיווק דבש" ו"ארגון מגדלי הדבורים בישראל".
דבש המופק מפרחים מסוימים, אף שאינו מזיק לדבורה האוספת אותו, עלול להיות קטלני לאדם. דוגמאות לדבש מסוג זה:
במקומות מסוימים נוהגים לנקות את הכוורות מיד לאחר פריחה של הפרחים הללו על מנת למנוע אפשרות שנותרו שאריות דבש רעיל.
קיימים סיפורים בהיסטוריה על הרעלות המונית כתוצאה מאכילת דבש רעיל מפרחי רודודנדרון, לדוגמה:
בארצות הברית קיימת המלצה לא להאכיל תינוקות שמתחת לגיל 18 חודשים בדבש. הסיבה לכך היא שמיצי מערכת העיכול של התינוקות אינם חומציים מספיק על מנת לקטול את נבגי חיידק הבוטולינום, שהם בין היצורים היחידים השורדים בדבש. התפתחות החיידקים מתוך הנבגים עלולה לגרום הרעלת בוטולינום שעלולה להסתיים גם במוות. אצל בוגרים מעל 18 חודש, חומציות הקיבה מספיקה על מנת לקטול את הנבגים ולכן סכנה זו אינה קיימת. משרד הבריאות בישראל ממליץ לא להאכיל בדבש תינוקות מתחת לגיל שנה[7].
במשך השנים נעשו בישראל מעל ל-300 דגימות דבש ומעולם לא נתגלו נבגי בוטולינום בדבש. הרעלת הבוטולינום נדירה בישראל - מאז קום המדינה אירעו שני מקרי הרעלה עקב אכילת שימורי דגים. אולם בשנת 2002 דווח על תינוק בן ארבעה חודשים וחצי שחלה בבוטוליזם עקב אכילת דבש [8].
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
קיימים מאות אתרים באינטרנט העוסקים בדבש להלן מבחר מהם:
Contenido de sensagent
computado en 1,138s